בנם של גאולה ואברהם. נולד ביום כ״א בניסן תשי״ג (6.4.1953).

בנימין (בני) גדל והתחנך בטבריה, בן למשפחה שורשית בעיר, היה הדור התשיעי בארץ. אימו שירתה בארגון ״ההגנה״ ואביו התנדב במלחמת העולם השנייה לצבא הבריטי, ואף נלחם בקרבות נגד הנאצים באיטליה.

בני למד בבית הספר היסודי ״אליאנס״ ובבית הספר התיכון ״עמל״ בטבריה. גדל לצד נופי הכנרת, החרמון ורמת הגולן שנשקפו מביתו ואהב מאוד את הטבע. אהב לצלול בכנרת, שהייתה במורד ביתו, לשחות ולתפוס דגים בידיו. היה שחיין מצטיין והשתתף בתחרויות צליחת הכנרת.

בהגיעו לגיל הנדרש התגייס לצה״ל ושירת כלוחם בחטיבת ״גולני״. השירות הקרבי היה חשוב לו במיוחד בעקבות אביו, שהיה מבין מקימי החטיבה.

במהלך שירותו הצבאי פרצה מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, ובני נלחם יחד עם יחידתו, גדוד 51, בקרבות על כיבוש החרמון. הוא נשא את כלי הנשק ״מאג״, הכלי הכבד ביותר במחלקה, ולחם באומץ לב. באחד מרגעי הקרב במבצע ״קינוח״ לכיבוש החרמון, הוא נטל את נשקו והסתער ללא היסוס, תוך קריאות עידוד לחבריו. בעקבות כך, רואיין על ידי הכתב מיכה לימור לערוץ הראשון, ובתשובה לשאלה על חשיבות החרמון אמר את המשפט ״זה העיניים של המדינה״, שלימים הפך לביטוי ישראלי נפוץ.

על בני נכתב רבות, בערוצי התקשורת מציינים אותו כסמל לקרב על כיבוש החרמון וגבורתו נלמדת כחלק ממורשת הקרב של חטיבת גולני. הוא אף מוזכר בשירו של חיים חפר ״החרמון של גולני״: ״כאן בני מסס אשר הלך לבדו והשמיד את חוליית הבזוקאים״.

לאחר סיום המלחמה, חזר לטבריה ועבד כדייג.

בני אמנם שב משדה הקרב, אך חייו כבר לא היו כבעבר. זמן קצר לאחר תום המלחמה הוכר כנכה צה״ל על רקע פוסט טראומה. כל חייו הוא טופל במסירות על ידי בני משפחתו.

הוא נפטר מדום לב בבית הוריו, לנוף הכנרת, החרמון ורמת הגולן שכה אהב ועליהם נלחם כחייל.

בנימין מסס נפטר ביום ט' בכסלו תשס"ז (30.11.2006). בן חמישים ושלוש וחצי בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בטבריה. הותיר אחריו שלוש אחיות ואח.